נתניהו הוא אמן תקשורת מיומן. הופעתו האחרונה במסיבת עיתונאים הייתה מבריקה. למרבה הצער, כפי שאתם יודעים, ביבי הוא שקרן מיומן. נתניהו דבק בהגדרה שאין בה שום הבדל מעשי: הוא קורא לזה "מחסור", בעוד שרובנו קוראים לזה "רעב ומוות", לא עבור ההמונים אלא עבור מספר רב של פלסטינים. בינתיים, אחרים ממשיכים לסבול מתת-תזונה בעזה.
ביבי מאשים את האו"ם בכך שהוא אינו מאפשר למשאית לעבור ברפיח ובנקודות כניסה אחרות. האו"ם טוען שזה בגלל שיקולי ביטחון. באשר למזון שכן נכנס, נתניהו אומר שרוב המזון נגנב על ידי לוחמי חמאס. החלק הזה אולי נכון. נראה לי שלוחמי חמאס ניזונים היטב. אך נתניהו, באופן מוזר, אינו נוגע בשתי נקודות: איך כוחות ההגנה הישראליים ירו על משאיות מזון לא מורשות, והתוצאה הסופית של 11 ימים שבהם ישראל סירבה לאפשר משלוחי מזון לעזה.
אין לי זכות לטעון שישראל הרעיבה בכוונה את תושבי עזה. אך מדיניותה ככוח כובש הובילה לכך במקרים רבים. לכן, ישראל אחראית בעקיפין לחלק ממקרי הרעב. ביבי הציג את המקרים שנבחרו בקפידה במסיבת העיתונאים שלו, והפריך אותם. אבל אלה לא היו המקרים היחידים בעזה, והוא לא הצליח להפריך אותם. ישנה בעיה נוספת שלא ניתן להתעלם ממנה: כאשר חמאס גונב מזון, אזרחים סובלים מרעב. כתוצאה מכך, האחריות לרעב יכולה להיות מיוחסת בבירור הן לישראל והן לחמאס.
לבסוף, ישנה טענתו המגוחכת של נתניהו כי צה"ל יכול לנצח במלחמה זו. זה לעולם לא יקרה. זה לא קרה בווייטנאם, בעיראק או באפגניסטן. יותר משנתיים חלפו, וישראל לא קרובה יותר לניצחון במלחמה מאשר הייתה ביום הראשון לכניסת צה"ל לעזה. זה שטויות, וביבי יודע זאת היטב. אך זה הרבה יותר טוב מהאפשרות לפלוש לתא כלא.
No comments:
Post a Comment